| the Bach |
| Key | theBach | Siman | Seif | the Bach Halacha |
| BEH 175 1 | אבן העזר | 175 | 1 | יבמה שאינה ראוייה להתייבם וכו' משנה פ' ד' אחין (דף ל"ב) ואפילו נפלה לפניו פעם אחרת וכו' משנה שם (דף ל') ופרכינן בגמ' למה לן למיתני הך דב' אחים דכיון דאפילו בג' אחים דבנפילה קמייתא לא אידחיא לה לגמרי דהא קא נשוי נכרית שזקוקה לייבום וקורא אני בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה אפילו הכי חשבינן לה לגבי בעל אחותה כאשת אח שיש לה בנים לאתסורי עליה אפי' לאחר מיתת אחותה גבי ב' אחים דקא מידחיא מהאי ביתא לגמרי בשעת נפילה דאין כאן זיקת יבום עליה מיבעיא ומשני תנא הך דשני אחין תנא ברישא והך דג' אחין חזיא להיתירא ושיירה והדר חזיא לאיסורא ואיידי דחביבא ליה אקדמה ומשנה לא זזה ממקומה וכיון דהך דג' אחין רבותא היא כתב רבינו תחלה הך דב' אחין ואח"כ כתב הך דג' אחין בדרך לא זו אף זו. וז"ש ואפי' נפלה לפניו פעם אחרת וכו' אבל הרמב"ם בפ"ז כתב כסדר המשנה בתחלה כתב דג' אחין ואח"כ וכן ב' אחין וכו' ולשון וכן אינו מדוקדק דבכל דוכתא משמעו לשון לא זו אף זו: |
| BEH 175 2 | אבן העזר | 175 | 2 | ומ"ש ל"ש מתה אשתו וכו' (שם בדף ל') מימרא דרב ואשמועינן רבותא דלא מיבעיא היכא דמתה אחר שכנס השלישי דלא הוית חזיא ליה כל זמן נפילה הראשונה כיון דאשתו היתה קיימת שהיא אחותה אלא אפי' מתה ואח"כ כנס השלישי דאיכא למימר דאיחזיא ליה בסוף נפילה הראשונה כשמתה אשתו מקמי דכנסה השלישי ואפ"ה אסורה עליו אף לאחר שנפלה לפניו פעם אחרת ה"א בגמרא ופירש"י ורבינו דכתב אע"פ שלא היתה אסורה עליו בנפילה אחרונה הוא תמוה דכתב היפך הגמרא והב"י בפירושו הוסיף תימה על תימה שכתב כלומ' שלא היתה אסורה עליו בשעת נפילה אחרונה שמתה אשתו קודם שכנס נשוי נכרית את היבמה וכו' עכ"ל דהלא אע"פ שמתה אשתו לאחר שכנס נשוי נכרית אח היבמה אם מתה מקמי שמת נשוי נכרית נמי לא היתה אסורה עליו בנפילה אחרונה כיון שכבר מתה אשתו שהיא אחותה כשנפלה באחרונה ולבי אומר לי דט"ס הוא וצ"ל בנפילה ראשונה ורצונו לומר בסוף נפילה ראשונה הוית חזיא ליה ואפ"ה אסורה כיון שהיתה אסורה לו בשעת נפילה הראשונה וזהו ששינה הלשון דבתחילה כתב בנפילה הראשונה כלומר בסוף נפילה וכאן כתב בשעת נפילה הראשונה כלומר מיד בתחילת נפילתה וכדאיתא בגמרא ואם לאו ט"ס הוא יש ליישב ולומר דמה שכתב רבינו תחילה לא שנא מתה אשתו קודם שכנס השלישי וכו' פירושו כדקאמר בגמרא ופירש"י דהרבותא הוא אע"פ שמתה אשתו קודם שכנס השלישי: |
| BEH 175 3 | אבן העזר | 175 | 3 | ומ"ש אחר כך אף על פי וכו' הוא רבותא אחרת וקאי אהיכא שמתה אחר שכנס השלישי והכי קאמר לא מיבעיא במתה לאחר מיתת השלישי דהיתה אסורה עליו מיד בשעת נפילה אחרונה דפשיטא דאסורה דלא עדיפא נפילה אחרונה מנפילה הראשונה אלא אעפ"י שמתה אשתו ואח"כ מת השלישי דלא היתה אסורה עליו בשעת נפילה אחרונה אפ"ה אסורה: |
| BEH 175 4 | אבן העזר | 175 | 4 | ומ"ש אפ"ה אסורה לו היא וצרתה וכו' כ"כ התוס' (דף ל') בד"ה ונאסרה וז"ל ה"מ למינקט ואחד מופנה אלא נקט הכי משום דנכרית נמי מיתסרא לפי שהיתה צרת אחות אשה שעה אחת עכ"ל ונראה דלאו דוקא קאמרי דבעינן שתהא צרת א"א שעה אחת דהא מדרב שמעינן דאפי' מתה ואח"כ כנס השלישי נמי אסורה היא וצרתה ואעפ"י שלא היתה צרת א"א אפי' שעה אחת אלא נאסרה כיון דהו"ל צרת ערוה בשעת נפילה אחרונה וכ"כ ה"ה בפ"ז אלא דהתו' בפי' למתני' דמדברת במתה אחר שכנס השלישי כתבו ג"כ בהך לישנא דהיתה צרת אחות אשה שעה אחת אבל למסקנא דרב בכל ענין אסורה היא וצרתה ופטור אף מלחלוץ והכי משמע מדברי רבינו. מיהו נראה פשוט דכל זה דוקא במת אחד מן האחין הנשוי א' מן האחיות תחילה אבל במתה אחת מן האחיות ואח"כ מת בעלה של שנייה שריא להתייבם מיד אף לאח שהיה נשוי אחותה כיון דבשעת נפילה לא היתה ערוה עליו וקי"ל דמיתה מפלת ועוד פי' התוס' לשם דאפי' למ"ד נשואין מפילין ומתה אחת מן האחיות תחלה ואח"כ מת בעלה של שנייה וכנס נשוי נכרית את אשתו ומת שמותרת לראשון ואפי' מיד היתה מותרת לו דלא אמרינן בכה"ג נישואין מפילין ע"ש: |
| BEH 175 5 | אבן העזר | 175 | 5 | ומ"ש אבל אם מותרת לו בשעת נפילה וכו' שם (דף כ"ז) הכל מודים בזה: |
| BEH 175 6 | אבן העזר | 175 | 6 | ומ"ש אבל אם מתה הראשונה וכו' שם פליגי בה רב ור"י והלכה כר"י לגבי רב דאחרונה לא הותרה להתייבם מיהו חליצה בעיא: |
| BEH 175 7 | אבן העזר | 175 | 7 | וכן אם היו שם עוד אחין וכו' שם בסוגיא אליבא דר' יוחנן ומביאו ב"י: |
| BEH 175 8 | אבן העזר | 175 | 8 | ומ"ש וקדם וחלץ דמשמע אבל לכתחילה לא כך מבואר לשם בפירש"י גזירה דילמא אתי למיעבד איפכא באלו הצרות עצמן וכ"כ התוס' בשם ר"י ושחזר ממה שפי' תחילה לאסור אפי' בדיעבד: |
| BEH 175 9 | אבן העזר | 175 | 9 | ומ"ש ושאר האחין אסורין בשתיהן וכו' פי ואפילו אם קדמו וכנסו נמי מוציאין מידם כמ"ש בסמוך: |
| BEH 175 10 | אבן העזר | 175 | 10 | ארבעה אחין וכו' משנה ר"פ ד' אחין: |
| BEH 175 11 | אבן העזר | 175 | 11 | ומ"ש קודם שהספיקו וכו' פי' דאילו הספיקו לייבם לראשונה כבר פקעה זיקה ואף השנייה מתייבמת: |
| BEH 175 12 | אבן העזר | 175 | 12 | ומ"ש קדמו וכנסו אין מוציאין אותה מידם ואיכא לתמוה כיון דהרי"ף והרא"ש הביאו סתם מתני' דאם קדמו וכנסו יוציאו ר"א אומר ב"ש אומרים יקיימו ובה"א יוציאו ומשמע דר"א אתא לאפוקי מאבא שאול דברייתא דב"ה מיקל דיקיימו וקאמר ר"א דליתא וכמו שפי' התוס' ומ"ה לא הביאו הרי"ף והרא"ש הברייתא דאבא שאול וכ"כ הרמב"ם בפ"ז ותו דבפ' שני דיבמות כתב הרא"ש דדוקא בספק אחות זקוקתו דאיכא למימר בכל חד דידיה קא מתרמיא ליה התם הוא דאם קדמו וכנסו אין מוציאין אבל ודאי אחות זקוקתו כי הכא אפי' כנס מוציאין מידו וכן כתב רבינו בשמו בסימן קע"ו וא"כ קשה היאך פסק כאן בהיפך דאפי' ודאי אחות זקוקתו אין מוציאין וכאבא שאול ונראה דט"ס הוא וצ"ל קדמו וכנסו מוציאין אותם מידם מיהו אפשר ליישב ולומר דרבינו סובר דכשמתו בבת אחת אפשר לצמצם וכר"י הגלילי אלא דלא ידעינן הי נפול ברישא ולפיכך אם קדמו וכנסו ולא ידעינן נמי הי כנס ברישא כל חד מצי אמר חבראי שנייה ייבם אנא ראשונה מייבם וליכא אלא ספק אם פגע באחות זקוקתו ולכן אין מוציאין מידם ודכוותא בזה אחר זה ולא הספיקו וכו' היינו דשוב לא נודע מי מת ראשון וקדמו וכנסו ולא ידעי הי כנס ברישא אין מוציאין מידם משום דכל חד מצי אמר וכו' כמו במתו בבת אחת כדפי' אבל במתו בזה אחר זה ונודע מי מת ראשון אע"פ דלא ידעינן הי כנס ברישא הא ודאי דאין מוציאין מיד אותו שכנס הראשונה מצי אמר חבראי כנס ברישא שנייה ואנא ראשונה מייבם בתר הכי אבל אותו שכנס השנייה לא מצי נמי אמר חבראי כנס הראשונה ברישא ופקע לה איסור אחות זקוקה דסוף סוף שנייה אסורה ליה כיון שלא הותרה מתחילה אלא דקשה דאע"פ דהדין דין אמת מ"מ הוה ליה לרבינו לפרש דבריו גם קשה לפ"ז למה השמיט דין המשנה דכשאין שם ספק וקדמו וכנסו דמוציאין מידם וכמו שפסקו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם אלא כדפי' עיקר דט"ס הוא וצ"ל קדמו וכנסו מוציאין אותם מידם ומה שקשה מהא דתנן שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה דקי"ל דאסור לו לכונסה ואם קדם וכנס מותר לקיימה כדלעיל ס"ס קנ"ט פירשו התוס' בפ"ב (דף י"ח) בד"ה א"ל המתן דהתם אחות יבמה אתיא לכלל היתר לאחר שיעשה אחיו מעשה לא החמירו להוציא אבל הכא גבי ד' אחין דהאחיות לא באות לעולם לכלל היתר שכל אחת אחות זקוקתו החמירו עכ"ל ואכתי קשה על מ"ש ה"ה בפ"ז ואף בשאין ידוע איזה מהן מת ראשון אם קדמו וכנסו יוציאו עכ"ל דהא ודאי ליתא כדאמרינן בגמרא בשלמא ראשון אמרינן ליה מאן שרא לך אלא שני אמר חבראי שנייה יבם אלא ראשונה מייבם וצ"ע: |
| BEH 175 13 | אבן העזר | 175 | 13 | וכתב הרמב"ם מת זה וכו' בפ"ז כ"כ והוא מבואר במשנה שם (דף ל') ומ"ש בשם הרא"ש כ"כ גם הרי"ף לשם ולעיל בסי' קע"ג סוף ס"ט כתב ב"י שגם הרמב"ם תופס שיטתם: |
| BEH 175 14 | אבן העזר | 175 | 14 | ג' אחים וכו' משנה שם (דף ל') ג' אחים ב' מהם נשואין ב' אחיות ואחד נשוי נכרית גירש א' מבעלי אחיות את אשתו ומת הנשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זו היא ששנינו וכולן אם מתו או נתגרשו צרותיהן מותרות ובגמרא טעמא דגירש ואח"כ מת אבל מת ואח"כ גירש אסורה א"ר אשי זאת אומרת יש זיקה ואפי' בתרי אחי ופירש"י ואח"כ גירש ונשאה לזו הואיל וקודם שגירש נעשית צרתה בזיקה אסורה על אחיו כשימות המגרש משום צרת אחות אשה בשלמא אי לא כנסה היתה מותרת לזה מחמת זיקת אחיו הראשון אבל משכנסה ועכשיו זקוקה לזה מכח בעל הערוה אסורה ואע"ג דלא היתה צרתה אלא בזיקה עכ"ל ובתר הכי גרסינן ולרבא הניחא אי ס"ל כרב אשי זו היא למעוטי מת בלא גירש ופירש"י ולרבא דאמר מיתה מפלת וכנס ואח"כ גירש שריא הניחא אי סבר כרב אשי דיש זיקה זו היא למעוטי מת בלא גירש ולא דייק למתני' כרב אשי דאמר הא מת ואח"כ גירש אסורה דהא רבא מיתה מפלת ס"ל וכיון דגירש שריא אלא הכי דייק טעמא דגירש דבשעת מיתה לאו צרות הוו זו היא דנכרית מותרת אבל מת שני זה אחר ראשון ולא גירש את אשתו ואפי' לא כנס את הנכרית אסורה דהואי צרת אחות אשה בזיקה ואפי' בשעת מיתה דכיון דיש זיקה הוי כאילו באה אף מכח השני וא"ת הואיל וזיקה חשובה להיות עליה כח השני הויא אשת ב' מתים דבלאו איסור דאחיות נמי אסורה לא היא דזיקת ב' יבמין דאסורה ליתא מדאורייתא ולא גזור רבנן אלא היכא דעביד בה מאמר גזירה שמא יאמרו ב' יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות עכ"ל ואסיקנא דרבא כרב אשי ס"ל והרי"ף והרא"ש פסקו פ"ק דיבמות כרבא דאמר מיתה מפלת ול"ש כנס ולבסוף גירש הערוה ל"ש גירש הערוה ולבסוף כנס צרתה מותרת ובפ"ב דיבמות פסקו כשמואל דיש זיקה וכך פסקו שאר פוסקים וא"כ לפי פי' רש"י כל שגירש הערוה מותרת הנכרית אפי' מת נשוי הנכרית קודם שגירש הערוה אינה אסורה הנכרית אלא בדלא גירש הערוה ואע"פ דלא כנס לנכרית ומת אסורה הנכרית לאח הנשאר אבל רבינו פסק דאם מת נשוי נכרית ואח"כ גירש ומת אסורה ונראה דנמשך אחר מ"ש הרי"ף והרא"ש בפ' ד' אחין שכתבו להך דרב אשי דאמר טעמא דגירש ואח"כ מת אבל מת ואח"כ גירש אסורה א"ר אשי זאת אומרת יש זיקה ובע"כ צ"ל דפסקו כרבא דאמר מיתה מפלת דגם רב אשי ס"ל דמיתה מפלת דלא כפירש"י דאי הוו מפרשים כפירש"י היו דבריהם סותרין זא"ז אלא צ"ל דמפרשים דלרבא נמי דוקא בדכנס הנכרית התם הוא דמיתה מפלת ושריא הנכרית אם גירש הערוה אע"פ דכנס ואח"כ גירש אבל אם לא כנסה התם הוא דקאמר רב אשי דאם מת ואח"כ גירש אסורה דכיון דהיתה צרת ערוה בזיקה גזרינן טפי גירש אטולא גירש משום זיקה דעלמא שמא יבא לייבם אותה ואפי' לא גירש כיון שאין איסור זה ידוע לכל וכ"פ הרמב"ם פ"ז והוא מ"ש הרי"ף בטעמא קמא ולפ"ז אף לרבא זו היא למעוטי מת ואח"כ גירש כרב אשי והיינו דוקא בלא כנס ומטעם גזירה ולא פליגי וגרסינן בגמרא הניחא אי סבר כרב אשי דיש זיקה זו היא למעוטי מת ואח"כ גירש וכך הם דברי רבינו ומ"ש במקצת ספרי רבינו אפי' אם לא כנס וכו' צריך להעביר הקולמוס על תיבת אפי' דדוקא בלא כנס משום דגזרינן גירש אטו לא גירש והיינו כרב אשי כדפי' וז"ש וכ"ש אם לא גירש הערוה ומת: |
| BEH 175 15 | אבן העזר | 175 | 15 | ומ"ש אבל אם כנס כו' היינו כרבא דאמר מיתה מפלת. מיהו קשה שכל זה דלא כמ"ש הרא"ש וז"ל טעמא דגירשה ואח"כ מת וכנסה המגרש ומת הוא דשריא אבל מת ואח"כ גירשה וכנסה המגרש ומת אסורה אמר רב אשי זאת אומרת וכו' דכתב כפי' רש"י דבכנסה קאמר רב אשי דאסורה וגם קשה בדברי הרא"ש שסותר מ"ש בפ"ק כרבא דל"ש כנס ולבסוף גירש ל"ש גירש ולבסוף כנס צרתה מותרת ונראה ליישב דהרא"ש סובר מדכתב הרי"ף במסקנתו לחלק בין צרת ערוה דעלמא דאם גירש הערוה דצרתה מותרת ולא גזרינן גירש אטו לא גירש והכא גזרינן דהיינו טעמא דהתם גבי ערוה כיון דגירשה מקמי דנפלה לה קמי יבם מהני בה גירושין דכי נפלה צרה קמי יבם בהיתירא נפלה קמיה אבל הכא גבי נכרית כיון דבשעת נפילה באיסור זיקה נפלה קמיה לא מהני בה גירושין ולא מידי והאי טעמא טפי עדיף ומסתבר מההוא קמא ע"כ השתא ודאי לא קשיא דאע"פ דהכא גבי נכרית בכנסה המגרש אסורה אפ"ה הלכה כרבא בצרת ערוה דעלמא דשריא צרתה אע"פ דכנסה ואח"כ גירש הערוה משום דכי נפלה בהיתירא נפלה וס"ל להרא"ש דבמת ואח"כ גירש ולא כנסה כלל ומת אף הרי"ף מודה דהנכרית מותרת דלא חשבינן לה צרת ערוה כיון דלא כנסה כלל וכמו שפירש"י לרב אשי וסובר נמי דלרבא ג"כ זו היא למעוטי מת ואח"כ גירש וכנסה ומת דאסורה כרב אשי ואע"פ דסובר בצרת ערוה דעלמא מיתה מפלת הכא שאני מאחר דבשעת נפילה באיסור זיקה נפלה ודלא כפי' רש"י בזה גם ה"ה כתב ע"ש הרשב"א דאף לדעת הרי"ף אם לא כנס הנכרית נכרית מותרת ושיטה זו ברורה וסברא נכונה היא ולא ידעתי אמאי לא הביא רבינו דעת הרא"ש בזה ולפע"ד שהוא העיקר גם ה"ר ירוחם לא הביאו כי אם דעת הרא"ש ע"ש: |
| BEH 175 16 | אבן העזר | 175 | 16 | היתה אחת גדולה ואחת קטנה וכו' משנה בפרק ב"ש פליגי בה תנאי והלכה כר"א דמלמדין את הקטנה שתמאן בו וכתב הר"ר ירוחם בשם הרמ"ה אם לא מיאנה הקטנה והגדילה ל"ש בא עליה לאחר שהגדילה ול"ש לא בא עליה לאחר שהגדילה מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה דקי"ל יש זיקה וליכא דמפקע לה לזיקה ע"כ ומביאו ב"י ונראה דכתב כך ע"פ פירש"י פ"ב (דף י"ח) ובפרק ב"ש (דף ק"ט) דטעמא דר"ג דאמר אם מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה משום דס"ל אין זיקה אבל ר' יהושע דאמר אוי לו על אשתו וכו' ולא יתבה תותיה משום אחות זקוקתו ס"ל יש זיקה וא"כ אנן דקי"ל יש זיקה אם לא מיאנה עבדינן כרבי יהושע ומוציא אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה וקשיא לי דבפרק ד' אחין (דף כ"ט) אמתני' דג' אחין ב' נשואין ב' אחיות ואחד מופנה וכו' זו היא שאמרו אוי לו על אשתו ואוי לו על אשת אחיו קאמר בגמ' זו היא למעוטי הך דרבי יהושע דלא עבדינן כוותיה אלא אי כר"ג אי כר"א וי"ל דהרמ"ה מפרש דה"ק אי כר"ג למ"ד אין זיקה ואי כר"א למ"ד יש זיקה ור"ל דלכתחילה עבדינן כר"א אבל בדיעבד אם לא מיאנה בע"כ צריכין למיעבד כרבי יהושע דקי"ל יש זיקה מיהו נלפע"ד דמ"ש הרמ"ה אינו אמת אלא תלמודא כפשוטו קאמר דעבדינן כר"א או כר"י דלכתחילה עבדינן כר"א דמלמדין אותה שתמאן ואם לא מיאנה כר"א עבדינן כר"ג דתמתין עד שתגדיל ואע"ג דקי"ל יש זיקה אפ"ה הקילו בקידושי קטנה טפי מבעלת מאמר כדכתבו התוס' לשם בד"ה אי כר"ג משום דכנוס היא אצלו מזמן גדול והא דקאמר בפ"ב (דף י"ח) ואי אין זיקה תיבטל דהא ר"ג אמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין דתנן ר"ג אומר אם מיאנה וכו' אין פירושו דמהאי מתני' שמעינן לר"ג דאין זיקה מדשרי קטנה עליה כדפי' רש"י דהא ליתא אלא אפילו למ"ד יש זיקה שריא קטנה כדפי' אלא ממאי דקאמר ר"ג בפרק ר"ג (דף נ"א) שמעינן דס"ל אין זיקה וכ"כ רש"י בפ"ב ותוס' דבפרק הערל (סוף דף ע"ט) קמותיב אביי לרבה וליתי איסור פצוע דכא וידחה עשה דייבום מי לא תנן ר"ג אומר אם מיאנה מיאנה וכו' מדקא מותיב מיניה לרבה ורבא בפ"ב לשם (דף י"ח) יש זיקה ס"ל אלמא דאף למ"ד יש זיקה עבדינן כר"ג בקטנה והכי מוכח בתוס' פרק ב"ש ריש (דף ק"י) בד"ה קסבר שמואל שכתבו וז"ל וברפ"ב משמע דשמואל אית ליה מילתא דר"ג דפריך ממילתיה ואי אין זיקה תיבטל דהא אר"ג וכו' והשתא אי איתא דהתוספות ס"ל כפירש"י דטעמיה דר"ג משום דאין זיקה א"כ אי אפשר לומר דשמואל ס"ל כר"ג דהא ברפ"ב איתא להדיא דשמואל יש זיקה ס"ל אלא בע"כ דעת התוס' דהך דר"ג הילכתא היא אף למ"ד יש זיקה משום דכנוסה היא אצלו מזמן גדול כמ"ש התוס' בפרק ד' אחין והא דפסק שמואל הלכה כר"א דמלמדין את הקטנה שתמאן היינו לכתחילה אבל דיעבד אם לא מיאנה עבדינן כר"ג דתמתין עד שתגדיל והכי נקטינן ודלא כהרמ"ה: |
